<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ב</h1>
<h2>דף כט:</h2>
חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב בהמה (ה)טהורה ואם נתערב חלב בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה כשתעמיד אותם יעמוד חלב הטהורה ויצא חלב הטמאה עם הקום של גבינה, והם מי [ה]חלב, ומפני זה יתן הדין שכל חלב הנמצא בידי גוי אסור שמא עירב בו חלב בהמה טמאה, וגבינות הגוים מותרות שאין חלב בהמה טמאה מתגבן, אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינות הגוים ואסרוה (לשון רמב"ם מאכ"א פ"ג הל' י"ב—י"ג ע"ש) כדאיתא בפרק אין מעמידין (ע"ז כ"ט ב'). ובירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ח ע"ש) גרסינן חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו רב ירמיה אומר אסור מפני שמערבין בו חלב בהמה טמאה ר' יהושע בן לוי אומר מפני הגילוי. עוד אמרו בספר העתים בשם הירושלמי דפ"ק דשבת (ה"ד) שחמאותיהן מי"ח דבר דקתני התם תני ר' שמעון בן יוחי בו ביום גזרו על פיתן ועל שמנן ועל כבושיהם וכל (ו)מלוחיהן וגבינותיהם וחמאותיהן, אמנם בירושלמי שלפנינו אין [כתוב] שם חמאותיהן. ובכל הספרים שלנו בתלמודינו בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ה ב') אומר שאסור מטעם חלב טמא כרבי ירמיה וכן פירש רש"י, ורבנו חננאל תפש שיטתו כרבי יהושע בן לוי ופירש דאגב איטפא עומד הארס שם. ואף על פי שעכשיו אין אנו נזהרין בגילוי אין להקל בגבינות הגוים מפני שנגזר[ה] במניין כמו שאומר שם (ל"ה א') גזירה חדשה היא, ואף על פי שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו כדמוכח בפרק קמא דביצה (ה' א') מדכתיב (דברים ה' כ"ז) שובו לכם לאהליכם.
<h2>דף לה.</h2>
חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב בהמה (ה)טהורה ואם נתערב חלב בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה כשתעמיד אותם יעמוד חלב הטהורה ויצא חלב הטמאה עם הקום של גבינה, והם מי [ה]חלב, ומפני זה יתן הדין שכל חלב הנמצא בידי גוי אסור שמא עירב בו חלב בהמה טמאה, וגבינות הגוים מותרות שאין חלב בהמה טמאה מתגבן, אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינות הגוים ואסרוה (לשון רמב"ם מאכ"א פ"ג הל' י"ב—י"ג ע"ש) כדאיתא בפרק אין מעמידין (ע"ז כ"ט ב'). ובירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ח ע"ש) גרסינן חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו רב ירמיה אומר אסור מפני שמערבין בו חלב בהמה טמאה ר' יהושע בן לוי אומר מפני הגילוי. עוד אמרו בספר העתים בשם הירושלמי דפ"ק דשבת (ה"ד) שחמאותיהן מי"ח דבר דקתני התם תני ר' שמעון בן יוחי בו ביום גזרו על פיתן ועל שמנן ועל כבושיהם וכל (ו)מלוחיהן וגבינותיהם וחמאותיהן, אמנם בירושלמי שלפנינו אין [כתוב] שם חמאותיהן. ובכל הספרים שלנו בתלמודינו בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ה ב') אומר שאסור מטעם חלב טמא כרבי ירמיה וכן פירש רש"י, ורבנו חננאל תפש שיטתו כרבי יהושע בן לוי ופירש דאגב איטפא עומד הארס שם. ואף על פי שעכשיו אין אנו נזהרין בגילוי אין להקל בגבינות הגוים מפני שנגזר[ה] במניין כמו שאומר שם (ל"ה א') גזירה חדשה היא, ואף על פי שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו כדמוכח בפרק קמא דביצה (ה' א') מדכתיב (דברים ה' כ"ז) שובו לכם לאהליכם.
שאלו את רבינו יצחק על הרבה גבינות שעשה ישראל בבית הגוי(ם) והניח(ו)ם שם ארבעה ימים או חמישה [ימים] להתייבש ונתייבש והיו חתומין בחותם בדפוס של עץ ושכחו הדפוס בבית הגוי(ם) ויראין פן זייף הגוי וחתם אחרי כן כמו כן אחרים באותו דפוס, והשיב כי מאחר שאיסור גבינות גוים משום גילוי כרבי יהושע בן לוי (ע"ז ל"ה א') שדבריו עיקר ואין אנו נזהרין עכשיו משום (ב)גילוי יש להתיר הגבינות כי התורה חסה על ממונן של ישראל ויש (ו)לומר שירא הגוי לזייף, ובהרבה עניינים יחוש הגוי כיון שהיהודי רגיל לעשות חותמו[ת] במקום [ה]מיוחד שיש לו בחותמו טביעות עין או סימן, וגם כשנותנים להם עורות לעבד לשם כתבי הקדש מסמנין בנקבים באמצע הדפין במרצע כגון אותיות והרבה נקל לגוי לזייף כי יכול לתת העורות הנקובים על שאינן נקובים וינקב כעין שעשה הישראל ואע"פ כן אין חוששין לזיוף כי ירא שמא לא יכוון, וגם ירא הגוי פן יבין הישראל הדבר מחמת שהגבינות שנעשו אח"כ לחות יותר. ועוד השיב שראה רבינו יעקב שהקפיד על אחד שהיו רחלותיו אצל גוי אחד והיה שולח שם בכל בקר את בתו לראות ולא היתה מספקת לבא שם עד שחלבו רובו או כולו. הורו מקצת גאונים שכל גבינות הגוים אסורות בין שהעמידן בדבר האוסר בין שהעמידם בדבר המותר (שכללם) [שכללו] בגזירתם הכל אפילו במקום שאין שם טעמי דאיסור המפורשים שם גזירה אטו במקום שיש טעמי האיסור (עי' רמב"ם מאכ"א פ"ג הל' י"ד), ועוד שם [שאם] ערבו בו חלב טמא אעפ"י שאינו נקפה נשאר ממנו בין חריצי הגבינה כמו שאומר שם (ל"ה ב') איכא דקאי ביני אטפי. [ו]לדברי ר' יהושע בן לוי שאומר בירושלמי (ע"ז פ"ב הל' ח') מפני הגילוי [ו]גרסינן בירושלמי ויעמיד, פירוש וייבשנה א"ר שמואל בר' יצחק מפני ארס הנתון בין הנקבים פירוש ואין מניח[ו] ליבש כן כתב מורי (ע"ז ל"ה א' תד"ה לפי), ורבינו חננאל מפרש גם בגמרא שלנו כדברי ר' יהושע בן לוי.
<h2>דף לח.</h2>
ומה שאנו לוקחין מן הגוים כגון אובליא"ש וקנטיא"ה, הם מיני פת הנילושים בבצים, אף על פי שבפרק אלו טרפות (חולין ס"ד א') אוסר ליקח מן הגוים בצים טרופות בקערה זהו לפי שאמרו אין מוכרין ביצים של עוף טריפה לגוי פן יחזור וימכרם לישראל [אחר] אלא אם כן הם טרופות בקערה, אבל בעיסה שנילושה בבצים אין ניכרת שום ריעותא ויש לסמוך על רוב ביצים שבינינו שאינן של עוף טריפה, וגם אין לחוש שמא היה בהם דם דרוב ביצים אין להם דם, ומעשים בכל יום שאוכלים ביצים צלויות אף על פי שאין יכול[ו]ת ליבדק (תו' שם), וכתב מורי רבינו יהודה דמעשה היה ואכל[ו] מהן רשב"ם ורבינו תם אחיו. אמנם לבסוף היה רבינו תם נזהר מפני שאנו אומרים בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ח ב') ביצה שצלאה גוי בבית גוי שאסורה משום בישולי גוים, ואין גזירת בישולי גוים בכלל היתר גזירת הפת, ששתי גזירות היו שגזירת הפת היתה בשמנה עשר דבר שגזרו תלמידי שמאי והילל (שבת י"ז ב') וגזירת של(ו)קות בשולי גוים קדמה מהם הרבה עד שהיה התלמוד רוצה לומר בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ז ב') שהיא מן התורה, ואומר הרי"ץ שאין נראה לאסור עיסה הנילושה בביצים מטעם בישולי גוים של [ה]ביצים, מאחר שאין הביצים בעין שנתערבו בעיסה והעיסה עיקר שהרי אנו מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ, אפס מטעם זה אין להתיר אותם פשטידא של דגים שאפו גוים, שהשמנונית הוא בעין על העיסה וגם מתחלתו נאסר משום בישולי גוים, ואינו דומה לעיסה הנילושה בבצים שהבצה נתבטלה בתחילה בעודה חיה ולא נאסרה מעולם (חולין ס"ד א' תד"ה סימנין).
<h2>דף לט:</h2>
אמרינן בפרק אין מעמידין, שישראל שישב בצד העדר של גוים והלך הגוי והביא לו חלב מן העדר אף על פי שיש בעדר בהמה טמאה הרי (זו) [זה] מותר אף על פי שלא ראה אותו חולב, והוא שיכול לראותו כשהוא חולב כשיעמוד, שהגוי מתיירא לחלוב מן הטמאה שמא יעמוד ויראה אותו (רמב"ם מאכ"א פ"ג הל' י"ז).
<h2>דף מ.</h2>
אומר רבינו תם אע"פ שאמרנו כי סימני ביצים אין לסמוך עליהם מפני שביצי עורב דומין לביצי יונה מ"מ סימני עוברי דגים [הם] דאורייתא ויש לסמוך עליהם, דאמרינן בפרק אין מעמידין (ע"ז מ' א') קירבי דגים ועוברן אינם נקחים אלא מישראל מומחה שלקחן מן הגוי שמאחר שהוא מומחה להכירו אין [הגוי] יכול (הגוי) להטעותו ולמכור לו עוברי דגים טמאין, ומקשה התלמוד למה לי מומחה ולבדוק בסימני עוברי דגים דתניא שהם כסימני ביצים כאשר בארנו למעלה [הו' בחולין ס"ג א'] ומתרץ כשנימוחו לאחר שבאו לידי הישראל, ועתה מדקדק ר"ת למה אינו מתרץ סימני עוברי דגים לאו דאורייתא כמו שמתרץ גבי ביצים אלא ש"מ שיש לסמוך עליהם, ועוד [ד]סומכין העולם לאכול אותו דג שקורין ברבוט"א על [ה]סימנים של עובריה אעפ"י שאין לה קשקשת ואומרים מפני כן שודאי נשרו הקשקשין כשעולה מן המים, והרי"ץ בן אחותו היה אומר כי יש לדחות קצת אותה ראיה ולפרש כן, למה לי מומחה לבדוק בסימנים כלומר כשיאמר של דג פלוני טהור הם וגם יש סימנים שיש תרתי לטיבותא היה לו להועיל בעניין זה אפילו בביצי עוף שאינן דאורייתא ולמה לי מומחה על זה הוצרך לתרץ כשנימוחו, ואם תאמר יעמידנה בלא אמר של דג פלוני טהור הם ובלא נימוחו ויתרץ סימנין לאו דאורייתא יש לומר מפני שרוצה להעמיד בכל עניין אפי' אמר של דג פלוני טהור לכך הוצרך לומר כשנימוחו (ע"ז מ' א' תד"ה אמר ע"ש וע"פ סה"ת סי' כ"ז), ועל מה שאומר שנהגו לאכול ברבוט"א לאו בכל מקום נהגו כן כי באשכנז נהגו שלא לאוכלה.
<h2>דף סח.</h2>
תניא בפרק קמא דבכורות (ז' ב') מפני מה אמרו דבש דבורים מותר והרי הוא יוצא מן הטמא מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מכל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכורת בימות החמה כדי שימצאו אותן לאכול ממנו בימות הגשמים (ע"פ לשון רמב"ם מאכ"א פ"ג הל' ג'), ומטעם זה היה ראוי להתיר אף דבש הצרעים וכן פוסק רבינו יעקב (בספר הישר חידושים סי' תקל"א) מדתנן סתם משנה במסכת מכשירין (פ"ו מ"ד) דבש הצרעין טהור ומותר באכילה, אבל רבינו יצחק בן אחותו פוסק שהוא אסור כרבי יעקב שאוסרו שם בברייתא (ז' ב') אף על פי שמתיר דבש דבורים מגזירת הכתוב שנאמר את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואי זה זה דבש דבורים, אף על פי כן אוסר דבש הצרעין שאינו בכלל ההיתר מפני שאינו נקרא דבש סתם כדבש דבורים אלא יש לו שם לווי שנקרא דבש הצרעים ונקרא שם הטמא עליהן (ע"פ יראים סי' ס"ט), וכן סובר שם רב ששת כרבי יעקב שאין דבש דבורים מותר אלא מגזירת הכתוב שהיה ראוי לאוסרו הואיל והיה בתוך גופו של טמא. דבש דבורים אף על פי שגופי השרצים של דבורים שהם אסורים מעורבים (על) [עם] הדבש וכשמפרישין הדבש מהם מחמין אותם ומרתיחין אותן אין לחוש דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר, ועוד שהדבורים הם כנבלה סרוחה מעיקרא שמותר אליבא דמאן דאמר נמי נותן טעם לפגם אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה (ס"ח א') (יראים שם).
